גזר דין בתיק ת"פ 15223-01-12

הנאשם הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירה תקיפה הגורמת חבלה של ממש, בהתאם לסעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

בהתאם לממצאי העובדה, בתאריך 4.4.2010 בסופר "חצי חינם", בתור לדלפק הבשר, התגלע ויכוח על המיקום בתור בין הנאשם לבין המתלונן, אשר במהלכו החליפו הצדדים גידופים. בתגובה לגידופו של המתלונן, היכה הנאשם במתלונן במכת אגרוף בעינו, וגרם לו להמטומה בעין.

המתלונן עזב את המקום יחד עם אחיו, והנאשם שעקב אחריו והזמין משטרה, מנע את עלייתו לאוטובוס שהגיע לתחנה סמוכה, עד אשר הגיעו שוטרים למקום, ועצרו את הנאשם.

הנאשם ניהל פרשת הוכחות בטענה כי נתן את האגרוף מתוך הגנה עצמית. לאחר שמיעת המתלונן, השוטרים, הנאשם ואחיו של הנאשם - באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות מכל וכל את גירסת הנאשם ויש לאמץ תחתיה את גירסת המתלונן המפורטת בכתב האישום.

בסיום הקראת הכרעת הדין, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה דיונית על פיה על הנאשם יוטל עונש מאסר בן חודש אחד לריצוי בעבודות שירות, קנס בסך של 2,000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך של 8,000 ש"ח, וביקשו מבית המשפט לאמץ הסכמה זו.

הממונה על עבודות שירות חיווה דעתו כי הנאשם מתאים לריצוי עונש מאסר בעבודות שירות.

הנאשם הינו בן 44, נשוי ואב לילדים, ללא כל עבר פלילי.

תיקון 113 לחוק העונשין, הציב בסעיף 40ב' את עיקרון ההלימה כעיקרון המנחה בענישה. בהתאם להוראה זו נדרש יחס הולם בין חומרת המעשה בנסיבותיו, ואשמו של הנאשם, לבין חומרת העונש. יחס זה מבטא את עיקרון הגמול הזוכה לבכורה על פני עקרונות אחרים אשר כפופים לו.

סעיף 40ג' לחוק מחייב את בית המשפט לקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, בהתאם לעיקרון המנחה. לשם כך יש להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת, ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

אין חולק כי הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה הנידונה הינו זכותו של האדם לשלמות גופו ובריאותו. הנאשם פגע קשות בערך זה. הכאתו של אדם באגרוף בפניו, וגרימת הנזקים המתוארים בחומר הראיות אינם עולים בקנה אחד עם הצורך בהגנה על אינטרסים אלה.

יתר על כן, התחוור, כי מעשה האלימות הנידון היה בגין עניין של מה בכך - ויכוח על המיקום בתור בקצביה של המרכול. בית המשפט העליון עמד לא אחת על מעשי אלימות הנעשים על רקע של מה בכך וקבע כי:

"מעשיו של המערער הינם חמורים וקשים. בצדק השליך בית המשפט המחוזי ממעשיו של המערער על התופעה החברתית הקשה לה אנו עדים כי תגובה, אמירה או מענה של אדם שאינה משביעה רצון אם זה בחצר הבניין, בכביש או בחנות יכולה להוביל לאלימות קשה ובלתי נסבלת. תופעה זו מערערת באופן מוחשי את תחושת הביטחון הבסיסית וזורה אימה ופחד. על כן, שב וחזר בית משפט זה על הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה שתעביר מסר חד וברור כי אלימות אינה פתרון, ואף אם אדם נקלע לסיטואציה מתסכלת או מרגיזה אינו יכול להביא לפתרונה באמצעות כוח הזרוע. "

(ע"פ 10538/09 מלקוניאן נ' מ"י)

הנה כי כן, ישנו צורך חברתי של ממש למגר את התופעה על פיה אנשים מן היישוב מפעילים אלימות קיצונית, בסיטואציות שהינן אולי מרגיזות - אך פעוטות (ובעניין זה ר' עפ"ג (מרכז) 37842-07-12 אהרוני נ' מ"י, בסעיף 47 לפסק הדין).

סבורני כי עיון בפסיקה מגלה כי מתחם הענישה לעבירה בודדת של תקיפה חבלנית, בנסיבות המתוארות, עומד על 3-12 חודשי מאסר. 

לעניין זה ר': ת"פ 22252-08-09 מ"י נ' ארני וכן ת"פ (כ"ס) 2331/09 מ"י נ' גואד נאשף.

משכך, אין העונש אשר לו עתרו הצדדים במשותף להטיל על הנאשם עומד במתחם הענישה ההולם.

יתרה מכך, סבורני כי העונש המוסכם אינו יכול להציב את אותו מחסום וגבול אשר נדרשים בתי המשפט לשים בפני אזרחי ותושבי מדינת ישראל, ובפני הנאשם, בהתנהגותם החברתית.  סבורני כי העונש המוצע שם ללעג את האינטרסים החברתיים שבבסיס העבירה והאיסור המשפטי והפלילי שבצידו, ונותן לגיטימציה לכלל של "כל דאלים גבר". הוא גם אינו עולה בקנה אחד עם הנחיית בית המשפט העליון בפרשת מלקוניאן על פיו יש למגר תופעות מעין אלה בענישה ממשית, מחמירה ומרתיעה.

יודגש, כי במקרה זה נשמעו בפני הראיות בתיק, וניתנה הכרעת דין מנומקת ולגופו של עניין, כך שלא ניתן להצדיק את הענישה המוצעת בטיעונים כגון שיקולים ראייתיים ושיקולים אחרים שיש בהם לעיתים כדי להצדיק ענישה מקלה במסגרת הסדר טיעון.